הרגע שלפני // דנה גילרמן, אוצרת

"החומרים שהגיעו השנה לתחרות קשים לצפייה", אמרו חברי ועדת השיפוט. "זו הייתה שנה של מלחמה", ניסו להסביר את המראות שניבטו כמעט מכל קטגוריה בתחרות, בין אם בקטגוריית החדשות, שבה זה מתבקש, ובין אם בחיי היום-יום. אבל המראות האלה הם לא כולם תוצר של מלחמה זו או אחרת. רובם משקפים מציאות של שגרה, כאשר בחלק גדול מהם ניתן לחוש בשקט מתוח ובאי וודאות, גם אם על פניו הדימוי נראה פסטורלי.

נדמה כי התערוכה הנוכחית מסמנת לא את "הרגע המכריע" (כפי שטבע אנרי קרטייה ברסון) – זיהוי נקודת הזמן הקריטית - אלא את הרגע שלפני, הרגע שלפני הקטסטרופה, שמתבטא היטב גם בתמונת השנה, שצילם קובי גדעון. זהו פריים חדשותי שצולם במבצע "עופרת יצוקה" ממרחק. יש בו עשן ללא אש. יש בו טנקים, שנראים קטני ממדים ולא מאיימים. זוהי מלחמה דוממת, לכאורה נטולת דרמה, אבל משהו שם מתבשל וכשזה יתפוצץ - המקום כולו יעלה באש.

העיתון הוא מעין ארכיון של חומרים חזותיים: ילד פלשתיני מת לצד דוגמנית צמרת, חשוד ברצח לצד שחקן כדורגל. ביסוד החשיבה האוצרותית עמדה ההנחה כי בתוך כל הכאוס הזה, כל חלוקה לנושאים תחטא למציאות שבה הכול נזיל ומתערבב. הרעיון היה ללכת בעקבות אותו אי-סדר היררכי ולתלות את התערוכה על פי תמה חיצונית, כמעט שרירותית, שמבוססת על דומות צורנית. למשל, בתצלומים שונים הופיעו צמדים ולכן הם מוצבים בתערוכה זה לצד זה: נזירות רוקדות, אב ובנו מתפללים במסגד, חסר בית וכלבו. בחירה זו יוצרת חיבור בין נושאים שכביכול אינם קשורים זה לזה: תרבות ומלחמה, הומואים וחרדים, אקסטזה של אוהדי כדורגל במגרש ועצרת המונים בעזה. אך היא גם וגם, למרות שרירותה, מייצרת תמונת מצב של המציאות המקומית בשנה החולפת.