דברים שראינו מכאן

ורדי כהנא, אוצרת עדות מקומית

חודשיים וחצי נמשכה המלחמה של קיץ 2014 . התקשורת, בכל ערוציה, חשפה מראות קשים: שלוש האימהות המתפללות לשלום בניהן החטופים, שלושה שבועות של חיפושים, הלווייתם המשותפת של הנערים, הנקמה שבשמה רצחו יהודים נער משועפאט, מהומות התגובה במזרח ירושלים, אלפי הטילים שנורו מעזה, הורים שנשכבו באמצע הרחוב על ילדיהם כדי לגונן עליהם מפגיעת רקטה, צילומי אוויר של מטרות מופצצות וכניסת כוחות הקרקע, בצעידה, פנימה, לחזית.
 

ואחרי כל אלה, בזו אחר זו הגיעו תמונות ההלוויות הצבאיות, ואִתן עמודי החדשות, שכמו בצו 8 מתמלאים בתבנית קבועה ומוּכּרת: תמונת ראש צעיר מחייך בשיניים צחורות, ומאה מילים שמנסות לסכם את עולמו.
 

שישים ושבע הלוויות צבאיות וחמש הלוויות אזרחיות. התכנסנו באבלנו.
 

התמונות הקשות מעזה הגיעו באיחור, במשוּרה ובתיווך העיתונות הזרה. צה״ל חסם לתקשורת הישראלית את הגישה לחזית, והיא, מצִדהּ, יישרה קו עם ההסברה הלאומית.
 

מנגד, דובר החמאס ניתב את הצלמים הזרים שבעזה למטרותיו. כני השיגור הרקטיים שהוצבו בין הבתים נחשפו רק לאחר שובם של הכתבים לארצות מוצאם, ובין עשרות תצלומי ההרוגים והפצועים לא נמצא ולו לוחם חמאס אחד; כולם אזרחים…
 

כך הפכנו אטומים למראה חיסולי המטרות, שריצדו על המסך בסרטוני שחור-לבן כאילו היו משחקי מחשב, ולִבנו גס בתמונות חדרי המתים העמוסים בעזה, בחורבנן של שכונות שלמות שנמחקו ובמאות אלפי הפלסטינים שנעקרו מבתיהם.
 

לתקשורת אין אורך הנשימה שיש לחוקר התרבות. החוקר יבחן את שרשרת ההתרחשויות בפרספקטיבה של זמן וינסה לסמן את מנגנוני הכוח ואת מחוללי התודעה הכרוכים בהם. העיתונות היא מידית בהגדרתה. העידן העכשווי, הרב-ערוצי, והרשתות החדשות להפצת מידע שינו לחלוטין את חוקי המשחק וקיצרו עוד יותר את זמן התגובה למתרחש.
 

התקשורת הפכה חפוזה וחסרת איזון ובשל כך חשופה בחולשתה למניפולציות של הדובר השולט בשטח, בין אם הוא דובר צה״ל ובין אם הוא דובר חמאס.
 

צרכן התקשורת, אם איננו תמים, יטיל ספק בכול.