מוסר. היסטוריה. רוח המקום.

פרופ׳ מיכה קירשנר, אוצר התערוכה

איזו חשיבות יש לצילום התיעודי, העיתונאי והמגזיני? מהי משמעותו של צילום מדווח או נוקט עמדה? ומה חשיבותן של עמדה ומחויבות חברתית?

בעבודת הצילום מתקיימים שלושה רכיבים מהותיים: התצלום, המשנע מידע מזירת האירוע אל הקהילה ומעמיד אותו לביקורת ציבורית; הביקורת הציבורית אשר אמורה – בפוטנציה – לאתגר את המתבונן באשר לסוגיות המוסריות הנגזרות מהתצלום; ולבסוף, ולעתים מזומנות, התצלום משמש המתווך ההיסטורי, במשמעות של "כך התנהלו הדברים וזו רוח התקופה". הצלם הוא ה"יוספוס פלאביוס" של העת החדשה. וכבר מתקיים לו דיסוננס.

תצלומים, כמו תצלומים, הם לכאורה הייצוג הטהור של הכרוניקה. צולם ולכן התרחש, ואם התרחש אזי בדיוק נמרץ כפי שמיוצג בדימוי. באופן אישי אינני חסיד גדול של ההנחה הטוענת שהתצלום הוא פרקליטו של האמת, אך הדימוי בהחלט אמור לייצג אמת סובייקטיבית. האמת היא בעיני המתבונן.

התודעה הציבורית מעניקה חירויות מופלגות לעיתונאי הכותב. לא כך הם הדברים באשר לצלם. בעיני התודעה הציבורית, התצלום הוא הייצוג האולטימטיבי של האמת, ולכן חירות העמדה האישית של הצלם מעוררת לעתים אנטגוניזם. הצֶבֶר התודעתי של הצופה מתעקש להבין את "מעשה הצילום" כנגזרת של אמת צרופה. אך לא כך הם פני הדברים. הצלם הוא שליח ציבור. הוא אינו ספון בחדרו ליד מקלדת. הוא ריח אבק הדרכים, ריח הדם, העושק והנבלה וכן גם התעלות הנפש. הצילום מאפשר לנו לראות את שאיננו אוהבים, ובידי הצלם, כבידיו של כל אמן, הצילום הוא כלי המאתגר את הסדר הציבורי. צילום אפקטיבי אמור לנער את אבק המוסכמות.

הממלכה השביעית, כפי שמכונה התקשורת, שזורה בדוגמאות למכביר באשר לכוחו של הצילום לשנות מציאות. שלוש דוגמאות מזדמנות:

תצלומיו של האמריקני לואיס היין - צלם וסוציולוג, שתיעד בראשית המאה העשרים העסקת ילדי מהגרים בתנאים מבזים - היוו גורם מכריע לשינוי מופלג בחוקי העסקת ילדים.

תצלום מכמיר לב של העיתונאית הטורקייה, נילופר דמיר, ובו פעוט בן שלוש, אלאן קורדי, פליט סורי שטבע בחוף טורקיה בדרכו עם הוריו ליוון (2015), פתח לזמן קצר את שערי אירופה לפליטי סוריה ועירק.

התצלום האיקוני של ניק אוט, המתעד את פאן טי קים פוק בת התשע, שנכוותה קשות מפצצת נפלאם (1972) בעת מלחמת וייטנאם. דימוי זה ייצג בעוצמה את זוועות המלחמה והעצים את ההפגנות נגד הנשיא ריצ׳רד ניקסון. זה מצדו ניסה לטעון שהתצלום מניפולטיבי וערוך. עד כדי כך.

הריבון חרד מהנגלה, מתוקף ניחוח האמינות המובנה בדימוי. מכאן נובע שהצילום הוא כלי אפקטיבי. הצלם משוטט עם שק כבד של אחריות. הוא היצרן הבלתי נלאה של קפסולות זיכרון. בבחינת "לטופפות בין עיניכם". וישפוט המתבונן.

התערוכה עדות מקומית היא במה איתנה, שעליה מפגינים צלמי העיתונות הישראלים עוצמה, מחויבות, אחריות הדדית ומקצועיות למהדרין. לא פעם תוך סיכון עצמי. חשיבותה המובהקת בכינוסם של אמני הצילום, המייצרים סדרות ומקטעים בועטים של מציאות מקומית, שלעתים מעוררים מחלוקת, תוגה וגם התרוממות רוח ומייצגים את רוח המקום. איש בדרכו ואיש באמונתו וביושרו המוסרי.