הייתי שם כשזה קרה
מורן שוב, אוצרת התערוכה

כשצלם מראה לנו תמונה שצילם, גם אם הוא אינו מספר באמצעותה את הסיפור כולו, הוא בעצם אומר: “הייתי שם כשזה קרה”; “מימיני ומשמאלי ומאחורי קרו כל הזמן דברים, אבל מה שאתם רואים בתמונה הזאת, זה מה שקרה לנגד עיני”.
להיות צלם זה בין השאר “להיות שם”, להיות עֵד לאירועים ולהעיד עליהם ברבים: להראות, למסור, לדווח, להפיץ הלאה. להיות צלם זו שליחות, שליחות אזרחית. בין אם צלמים הם שליחים מטעם עצמם, או מטעם עיתון או סוכנות כלשהי, או מטעם הציבור המתועד  – התצלום לא נותן לאף גורם לנכס אותו, מלבד החיים עצמם ועובדת התרחשותם.
מהי החשיבות ב”להיות שם כשזה קורה”, ועל אחת כמה וכמה כשהכל מתועד ומצולם ומשודר ברשתות תקשורת, ברשתות החברתיות, בפייסבוק? “להיות שם” זה לראות בעיניים שלך – לא דרך משקפת ומסך ומסננת של אחרים. נכון, גם לראות בעיניים שלך זה לא פשוט. אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בקלות עומדים בלבה של התרחשות ולפרש אותה לעצמנו, כפי ששמענו שמפרשים בעיתונות ובטלוויזיה, שכבר מזמן מנחים אותנו איך ומה לראות. לא פלא, אם כך, שלא תמצאו בתערוכה אף תצלום של גלעד שליט משתחרר. צה”ל והמדינה אפשרו והכתיבו זוויות צילום מצומצמות בלבד באירוע, ותצלומים שנלקחו ברגעים הללו ומן הזוויות המסוימות ההן לא מצאו את מקומם בתערוכה.
כצופים בתצלומים, כמו הצלמים שהיו בשטח, אנחנו מוזמנים לחדד את החושים: להיות ערים למבט של זולתנו, למבט של המצולם בצַלם, באנשים שלצדו, בנו, המתבוננים, לעקוב אחר הקולות ושפת הגוף והכוריאוגרפיה של המצולמים. וכשם שהצלם, הער בשטח, לוקח אחריות על מה שהוא רואה, לוקח בחשבון את המקום ואת הזמן, את ההתרחשות והזיעה - גם אנחנו הצופים, מוזמנים לקחת אחריות, להתבונן ולשנן לעצמנו חיים של אחרים.
אנשים חיים, אנשים בקושי חיים, ופוליטיקאים זוממים, וצלמים צילמו, והשופטים שפטו – ולתערוכה נבחרו מתוך אלפים רק מאתיים תמונות. מאתיים תמונות שחוזרות ומספרות פיסות חיים. חיים בוערים וחיים אחרים. חיים. נקודה.