צַלֵּם לרגע על רקע כל האמוּר

מורן שוב, אוצרת עדות מקומית 2013

תצלום, כמו חורבן, מתמיד מתחת לכל הכיסויים וממתין שישובו אליו. התבוננות בתצלומים מחזירה אותנו אחורה בזמן אל סיפורים שכמו פצעים נותרו פתוחים, אל חורבות בטרם כוסו. הזמן מכסה על הריסות, אבל שבירתו באמצעות תצלום חושפת רִיק שלא התמלא ומציאויות שלא השתנו ונשארו בחורבנן.

בחלל התערוכה קירות מקיפים אותנו מכל עבר, קירות, קירות ואין תקרה; לְמָה דומה חלל כזה בעיניך? האם לאתר בנייה? האם לחורבת בית שנהרס?

בשיר מ"ב מתוך "מחזור מרובעים" של יהודה עמיחי, מבקש הדובר השירי להיות מצולם על רקע חורבות שנותרו לאחר מלחמה: "צלם אותי בחולות וליד הטנק השבור/ צלם לרגע על רקע כל האמור/ ששוב לא יאמר. ובלי תקוה כאור זיקוקי דינור... ". הזיקוקים המבטיחים לרגע וכבים כמוהם כמבזק המאיר את זירת האירוע, מאפשר את רגע הצילום וכבה. הצילום שמנציח את המרחב ואת הזמן של החורבן, אינו מציע עתיד מסוג אחר, אלא צופה חורבן תמיד.

עשור לעדות מקומית ואלפי שנות קיום על אדמת הארץ הזאת יעידו, שהמלחמה על הבית, במובן של "בית" פשוטו כמשמעו, במובן של השאיפה והזכות למגורים – היא המנצחת. לא הזכות לחיים שיש בהם כבוד זוכה, אלא המלחמה היא המנצחת.

התבוננו בדמויות המצולמות על רקע קירות הרוסים; התבוננו בילדה המרימה ראשה אל תקרת ביתה שהופגז - המצוקה הנרשמת על פניהם של המצולמים בתצלום מן השנה החולפת או מלפני חמש או עשר או מאה שנים אינה הופכת לשגרה אם היא מבוטאת היטב בתצלום; הזמן לא ישכיח את כאבה של ילדה שביתה נהרס; אבל תצלום שלה, כמו עיר המכסה על תלי תלים של חורבות המסמנות את עברה, עשוי לשמש אילוסטרציה לאין-ספור מצבים אחרים: להרס, למלחמה, לאימה. "הצילום הוא הנוכל הגדול של התרבות" כותב אדם ברוך; הצילום מזמין פרשנויות המתכחשות לכוונת המקור (צילום של אושר משפחתי עשוי להיקרא כתיעוד של זוועה שקטה). כלומר, תצלום של ילדה על רקע הריסות ביתה אינו מייצג עוד אותה ילדה מסוימת, אלא מנציח את ההרס. ועל שום כך - על שום שאינו מייצג, אלא מנציח – מנצחת גם השיטה של מנצחים ומנוצחים.

לו רק יכולנו לממש את זכותנו שלא להתחרות זה בזה, לא להתנגש זה בזה, לא לבוא חשבון זה עם זה. לא להחריב. לא להתנצח.